ממדלי ואח' נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.תביעה זו נסבה על תאונת דרכים שאירעה ביום בין רכב התובעים, אשר נסע בכביש, לבין רכב הנתבעים, אשר השתלב לאותו כביש, מימין.

אין מחלוקת כי זכות הקדימה נתונה היתה לרכב התובעים וכי מכיוון נסיעת הנתבעים היה מוצב תמרור עצור. הנתבע 2 טוען, כי טרם כניסתו אל הכביש, עצר את רכבו בהתאם לשילוט ורק אז המשיך בנסיעה. התובע, אשר לא הבחין לדבריו, ברכב הנתבעים בשלבים אלה, לא יכול היה לשלול הטענה כי רכב הנתבעים עצר, כנדרש, בהתאם לתמרור.

משכך, המחלוקת היא בשאלה האם בנסיבות שלא נסתרו, רכב הנתבע 2 עצר בהתאם לתמרור ולאחר מכן נכנס אל הכביש שם אירעה התאונה, רובצת אחריות לתאונה גם על התובע 1, או שמא הנתבע 2 הוא שנושא באחריות המלאה לאירוע.

הן התובע 1 והן הנתבע 2 , אשר נהגו בכלי הרכב בעת התאונה, מכירים היטב את הצומת בו אירעה.

הנתבעים טענו כי התובע הגיע במהירות אל המקום, בזמן שהנתבע 2, בשל שדה ראיה מוגבל, נכנס באיטיות אל הצומת, אולם לא יכול היה למנוע את התאונה, לאור מהירות נסיעתו של התובע. הנתבעת 1 שילמה לתובע את נזקיו מן התאונה, אך ניכתה 20% מן הנזקים, לדבריה, בשל רשלנות תורמת מצד התובע. כמו כן, טענה כי מאחר שהמדובר ברכב מסחרי, אין התובע זכאי לתשלום המע"מ.

התובע 1, המתגורר בסמוך, טען בתוקף כי אין כל קושי עם שדה הראיה מן הכיוון שממנו הגיע הנתבע 2.

2.שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים ועיינתי במסמכים שהוגשו לעיוני.

התובע העיד כי נסע במהירות של 50-60 קמ"ש ובהמשך תיקן את דבריו ומסר כי נסע במהירות של כ- 50 קמ"ש.

הנתבע העיד כי בגלל פח זבל המוצב במקום, נאלץ להתקדם לתוך הצומת על מנת לראות האם הדרך פנויה. הנתבע הציג תמונות לתמיכה בטענתו. לדבריו "בגלל פח הזבל הייתי צריך לבלוט החוצה לא ראיתי שיש רכב משמאלי, יצאתי טיפה אני ראיתי אותו מגיע במהירות גדולה מאד, אני נבהלתי שאם אמשיך פנימה לתוך הצומת הוא ייכנס בי חזיתית, אני בלמתי...." (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 28).

עיון בהודעתו לחברת הביטוח מעלה כי שם נכתב "יצאתי מצומת עצור לאחר עצירה התקדמתי למרכז הצומת מצד ימין עמדה מכולת אשפה שהפריעה לשדה הראיה ראיתי רכב מצד ימין שהוא די רחוק התחלתי לנסוע לאט ואז ראיתי שהרכב מגיע במהירות בלמתי אך הרכב פגע בי".

מדברים אלה עולה, בשונה מעדותו בפניי, כי הבחין ברכב התובע מגיע לעברו, אך כפי שעולה מדבריו, לא העריך נכון את מהירותו.

3.אחר ששקלתי את עדויות הנהגים הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע 2, במלואה. על התובע מוטלת היתה החובה, בעת שהתקרב לצומת, להאט את מהירות נסיעתו ולוודא כי הצומת פנוי. אולם במקרה זה שבפניי, לא הוכח כי התובע נסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך. התובע בלם את רכבו בעת התאונה, כאשר הבחין ברכב הנתבע 2 מתפרץ אל תוך הכביש, כך לדבריו, אולם פגע ברכב הנתבע.

איני רואה כיצד יכול היה התובע למנוע את התאונה בנסיבות אלה, כאשר הזכות היתה שלו ועל הנתבע היה להעריך נכונה את מיקומו וקצב התקדמותו ולהמנע מלהיכנס אל הכביש במקרה שבו הוא עלול להפריע לכלי הרכב הנוסעים בו. הנתבע 2 הודה בהודעתו לחברת הביטוח כי הבחין ברכב עוד קודם שהחל בנסיעה ומדבריו עולה כי טעה בהערכת מהירות נסיעתו של התובע, אשר כאמור, לא הוכח כי היתה גבוהה מן המותר ותחושתו הסובייקטיבית של הנתבע 2 כי התובע 1 נסע מהר, אין בה די כדי להוכיח זאת.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא הוכח בפניי שאכן יש קושי בשדה הראיה מכיוון נסיעתו של הנתבע 2 ואף אם אכן כך הדבר, הרי שחובת הזהירות המוטלת על הנתבע 2 במקום זה, רק מתעצמת.

לפיכך, אני קובעת כי באחריות לתאונה נושא הנתבע 2 ומקבלת את התביעה.

4.נזקי התובעים הם:

נזק ישיר בסך 9809 ₪, שכ"ט שמאי בסך 1,019 ₪ וירידת ערך בסך של 1,457 ₪, סה"כ 12,285 ₪.

באשר לירידת הערך, טענו הנתבעים כי חוות הדעת אינה ערוכה כדין, שכן אינה מתייחסת לעבר תאונתי. עיון בחוות הדעת מעלה כי ניתנה התייחסות לתאונה קודמת אחת אשר בעטייה אף הופחת מחיר הרכב והנתבעים לא הצביעו על ראיה כלשהי הסותרת זאת.

כמו כן, הנתבעים לא הביאו כל ראיה שהיא הסותרת את קביעת השמאי כי נכון במקרה של הרכב הנדון, לקבוע ירידת ערך ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים.